העולם הדיגיטלי חווה לאחרונה רעידת אדמה נוספת ממוקד פיתוח הבינה המלאכותית. OpenAI, שם שכבר הפך למילה נרדפת ל-AI מתקדם, חשפה שיפור למודל הרב-מודאלי שלה, GPT-4o, המשדרג משמעותית את יכולתו ליצור תמונות. לא היה זה רק שינוי קטן; הוא ייצג קפיצת מדרגה ביכולת המכונה לפרש וליצור באופן חזותי, ושחרר גל של התלהבות משתמשים שהדגיש בו-זמנית שאלות מתמשכות וקוצניות לגבי יצירתיות, בעלות ועתיד מקצועות האמנות. כמעט בן לילה, פידים של רשתות חברתיות התמלאו בתמונות גחמניות שנוצרו על ידי AI, מה שסימן לא רק את הגעתה של טכנולוגיה חדשה, אלא גם את אימוצה המיידי, הנרחב, והשנוי במחלוקת במידה מסוימת.
פענוח הקפיצה הטכנולוגית: מה מניע את החדות החזותית של GPT-4o?
יכולות יצירת התמונות המשופרות המשולבות ב-GPT-4o מסמנות התקדמות ניכרת מגרסאות קודמות של סינתזת תמונות באמצעות AI. היסטורית, מחוללי AI נתקלו לעיתים קרובות בקשיים כאשר נדרשו לייצר תמונות הדורשות נאמנות חזותית (visual fidelity) גבוהה, במיוחד בהשגת פוטו-ריאליזם אמיתי או בעיבוד טקסט קוהרנטי וקריא (coherent, legible text) בתוך תמונה – משימה קשה במיוחד לאלגוריתמים. OpenAI טוענת שהשיפורים החדשים מטפלים ספציפית בחולשות אלו, ודוחפים את גבולות מה שמשתמשים יכולים לצפות מהנחיות טקסט-לתמונה.
מעבר ליצירת תמונה בלבד, העדכון מציג תהליך עידון אינטראקטיבי (interactive refinement process) ודינמי יותר. משתמשים יכולים כעת לנהל דיאלוג עם ה-AI דרך ממשק הצ’אט המוכר כדי להתאים ולשכלל באופן איטרטיבי את הוויזואליה שנוצרה. זה מרמז על מעבר למודל שיתופי יותר, שבו ה-AI פועל פחות כמו מכונת ממכר הפולטת תוצאה קבועה ויותר כמו עוזר דיגיטלי המגיב למשוב מפורט.
אולי ההתקדמות הבולטת ביותר, עם זאת, טמונה ביכולת המשופרת של המודל לשמור על עקביות סגנונית (stylistic consistency) על פני מספר תמונות שנוצרו בהתבסס על נושא או קונספט דמות יחיד. OpenAI הציגה זאת באמצעות הדגמות, כמו יצירת דמות ‘פינגווין קוסם’ (penguin mage) שעובדה בטיפולים אמנותיים מגוונים – החל מאסתטיקה של פוליגונים נמוכים המזכירה משחקי וידאו מוקדמים, דרך גימור מתכתי מבריק ומשתקף, ואפילו חיקוי מראה של מיניאטורת משחק מלחמה צבועה ביד. יכולת זו לווריאציה עקבית מרמזת על הבנה עמוקה יותר, או לפחות חיקוי מתוחכם יותר, של סגנונות אמנותיים בתוך ארכיטקטורת המודל.
קפיצה זו מתאפשרת בזכות טבעם של מודלים כמו GPT-4o, שהם רב-מודאליים (multimodal) מטבעם. הם מתוכננים לא רק לעבד וליצור טקסט, אלא גם להבין וליצור אינטראקציה עם צורות אחרות של נתונים, כולל תמונות ושמע. זה מאפשר הבנה משולבת יותר של הנחיות המשלבות תיאורים טקסטואליים עם בקשות סגנוניות, מה שמוביל לתוצאות הלוכדות טוב יותר את כוונת המשתמש על פני ממדים שונים. ההתפתחות המהירה בתחום זה מרמזת שהפער בין אינטואיציה אמנותית אנושית לביצוע מכונה הולך ומצטמצם, אם כי בדרכים המעוררות תגובות מורכבות. היכולת ליצור לא רק תמונה, אלא סדרה של תמונות קשורות החולקות זהות חזותית קוהרנטית, פותחת אפשרויות חדשות לסיפור סיפורים, יצירת אבות טיפוס עיצוביים ויצירת תוכן מותאם אישית, תוך הגברת החששות הקיימים בו-זמנית.
תופעת Ghibli: קסם ויראלי פוגש יכולת טכנית
בעוד שהיסודות הטכניים של עדכון GPT-4o משמעותיים, הייתה זו היכולת המדהימה של המודל לשכפל סגנונות אמנותיים ספציפיים ואהובים שתפסה באמת את דמיון הציבור והציתה סערה ויראלית. כמעט מיד לאחר ההשקה, במיוחד בקרב מנויי ChatGPT פרימיום שקיבלו גישה ראשונית, אסתטיקה מובחנת החלה לשלוט בפלטפורמות שיתוף מקוונות: תמונות שעובדו בסגנון הבלתי ניתן לטעות של Studio Ghibli, בית האנימציה היפני האגדי שהוקם בשיתוף Hayao Miyazaki.
פידים של רשתות חברתיות הפכו לגלריות המציגות סצנות, דמויות ואפילו תמונות סלפי אישיות שנוצרו על ידי AI, שעוצבו מחדש דרך העדשה הרכה, הציורית ולעיתים קרובות הגחמנית הקשורה ליצירות מופת של Ghibli כמו My Neighbor Totoro או Spirited Away. הנפח העצום והפופולריות של תמונות אלו בסגנון Ghibli היו ככל הנראה מכריעים, אפילו עבור OpenAI עצמה. המנכ’ל Sam Altman הודה בביקוש הנפיץ בפלטפורמה החברתית X (לשעבר Twitter), וקבע, ‘תמונות ב-ChatGPT הן הרבהההה יותר פופולריות ממה שציפינו (והיו לנו ציפיות די גבוהות)’. נחשול זה הצריך השקה מדורגת, ועיכב את הגישה למשתמשים בחינם, ככל הנראה כאשר החברה נאבקה לנהל את עומס השרתים והקצאת המשאבים.
מה הזין את השיגעון הסגנוני הספציפי הזה? מספר גורמים כנראה תרמו:
- נוסטלגיה וקשר רגשי: סרטי Studio Ghibli תופסים מקום מיוחד בלבם של מיליונים ברחבי העולם, ומעוררים תחושות של פליאה, נוסטלגיה ועומק רגשי. לראות את הסגנון הזה מיושם בהקשרים חדשים, אפילו בתמונות אישיות, מתחבר לקשר הקיים והעוצמתי הזה.
- משיכה אסתטית: סגנון Ghibli ידוע ביופיו, בפרטיו ובשילוב הייחודי של ריאליזם ופנטזיה. השפה החזותית שלו ניתנת לזיהוי מיידי וזוכה להערכה רחבה, מה שהופך אותה למטרה אטרקטיבית לשכפול.
- נגישות: הקלות שבה משתמשים יכלו ליצור תמונות אלו באמצעות הנחיות פשוטות הורידה את מחסום הכניסה לביטוי יצירתי (או לפחות, חיקוי סגנוני), ואפשרה לכל אחד להשתתף בטרנד.
- חידוש ויכולת שיתוף: ההפתעה וההנאה הראשונית מלראות סגנונות מוכרים שנוצרו על ידי AI, בשילוב עם יכולת השיתוף הטבועה של תמונות בפלטפורמות חברתיות, יצרו תערובת חזקה להפצה ויראלית.
תופעת Ghibli משמשת אפוא כמקרה מבחן רב עוצמה בצומת של יכולות AI מתקדמות, רצון המשתמש ותהודה תרבותית. היא מדגימה לא רק את המיומנות הטכנית של GPT-4o בלכידת ניואנסים סגנוניים, אלא גם את ההשפעה העמוקה שיכולה להיות לטכנולוגיה כזו כאשר היא נוגעת באבני יסוד תרבותיות מושרשות עמוק. תגובת המשתמשים המכריעה מדגישה תיאבון ציבורי משמעותי לכלי AI המאפשרים יצירה חזותית והתאמה אישית, גם כאשר היא מביאה בו-זמנית דילמות אתיות וזכויות יוצרים למוקד חד יותר.
ניווט במבוך זכויות היוצרים: הליכה על חבל דק של OpenAI
התפוצצות התמונות בסגנון Ghibli, לצד שכפולים של אסתטיקות אמנותיות ותאגידיות מובחנות אחרות (כמו Minecraft או Roblox), העלתה מיד דגלים אדומים בנוגע להפרת זכויות יוצרים. זה קרה למרות טענותיה של OpenAI שהעדכון שילב מסנני זכויות יוצרים (copyright filters) משופרים שנועדו למנוע שכפול לא מורשה של חומר מוגן. קיומם ויעילותם של מסננים אלו הפכו במהירות לנושא לדיון.
דיווחים עלו המצביעים על כך שהמסננים אכן פועלים בהקשרים מסוימים. TechSpot, למשל, ציין ש-ChatGPT סירב להנחיה שביקשה עיבוד בסגנון Ghibli של עטיפת האלבום האיקונית Abbey Road של The Beatles. ה-AI דיווח כי הגיב בהודעה המצטטת את מדיניות התוכן שלו המגבילה ‘יצירת תמונות המבוססות על תוכן ספציפי המוגן בזכויות יוצרים’. זה מצביע על מודעות וניסיון למתן הפרה ישירה של יצירות ספציפיות המוגנות בזכויות יוצרים וניתנות לזיהוי גבוה.
עם זאת, ההצלחה הנרחבת של משתמשים ביצירת תמונות בסגנון של Studio Ghibli, או יוצרים מוכרים אחרים, הדגימה את המגבלות או היכולת לעקוף לכאורה את אמצעי ההגנה הללו. הנדסת הנחיות (prompt engineering) – אמנות יצירת קלטי טקסט להנחיית ה-AI – ככל הנראה שיחקה תפקיד, כאשר משתמשים מצאו דרכים לעורר סגנון מבלי להפעיל חסימות מילות מפתח ספציפיות הקשורות לכותרים או דמויות המוגנים בזכויות יוצרים. אפילו מנכ’ל OpenAI, Sam Altman, נראה כמשתתף, ואימץ זמנית תמונת פרופיל ב-X הנושאת דמיון בולט לאסתטיקת האנימה הפופולרית שנוצרה על ידי מוצר החברה שלו.
פער זה מדגיש הבחנה קריטית בדיני זכויות יוצרים ואתיקה של AI: ההבדל בין העתקת יצירה ספציפית לחיקוי סגנון אמנותי. בעוד שדיני זכויות יוצרים מגנים באופן חזק על יצירות אינדיבידואליות (כמו עטיפת אלבום או עיצוב דמות ספציפי), סגנון אמנותי (artistic style) עצמו תופס אזור משפטי אפור הרבה יותר ובדרך כלל אינו נחשב לבר-הגנה בזכויות יוצרים. מודלי AI, שאומנו על מערכי נתונים עצומים, מצטיינים בזיהוי ושכפול דפוסים סגנוניים.
הצהרותיה הפומביות של OpenAI מנסות לנווט בשטח מורכב זה. בתגובה לפניות, החברה חזרה והדגישה כי המודלים שלה מאומנים על ‘נתונים זמינים לציבור’ (publicly available data) ומערכי נתונים מורשים, כמו אלה משותפויות עם חברות צילומי סטוק כמו Shutterstock. מנהל התפעול הראשי של OpenAI, Brad Lightcap, הדגיש את עמדת החברה בפני ה-Wall Street Journal: ‘אנו [מכבדים] את זכויות האמנים מבחינת האופן שבו אנו מבצעים את הפלט, ויש לנו מדיניות המונעת מאיתנו ליצור תמונות המחכות ישירות עבודה של אמן חי כלשהו’.
הצהרה זו, עם זאת, משאירה מקום לפרשנות וביקורת.
- ‘נתונים זמינים לציבור’ (Publicly Available Data): ביטוי זה שנוי במחלוקת. נתונים רבים הזמינים לציבור באינטרנט, כולל מיליארדי תמונות, עדיין מוגנים בזכויות יוצרים. חוקיות השימוש בנתונים כאלה לאימון מודלי AI ללא רשות מפורשת או פיצוי היא נושא למספר רב של תביעות משפטיות מתמשכות שהוגשו על ידי אמנים, סופרים וחברות מדיה נגד מפתחי AI.
- ‘לחקות עבודה של אמן חי כלשהו’ (Mimic Any Living Artists’ Work): ההתמקדות ב’אמנים חיים’ ראויה לציון. בעוד שזה עשוי להציע הגנה מסוימת ליוצרים עכשוויים, זה מתחמק במרומז מהנושא של חיקוי סגנונות של אמנים שנפטרו או, באופן מורכב יותר, הסגנון הקולקטיבי הקשור לסטודיו כמו Ghibli, שדמות המפתח שלו, Hayao Miyazaki, אכן עדיין חי. יתר על כן, הקו בין ‘חיקוי סגנון’ ל’חיקוי עבודה’ יכול להיות מטושטש, במיוחד כאשר ה-AI מייצר פלטים הנגזרים מאוד מהאסתטיקה הייחודית של אמן ספציפי.
הקלות שבה משתמשים עקפו אמצעי הגנה לכאורה כדי ליצור תמונות בסגנון Ghibli מרמזת שמדיניות OpenAI והמסננים הטכניים שלה, בעוד שאולי חוסמים העתקה בוטה של יצירות ספציפיות, מתקשים להכיל את שכפול הסגנונות האמנותיים הייחודיים. זה מציב את החברה על חבל דק ומסוכן, מאזנת בין הפופולריות והיכולת העצומה של כליה לבין אתגרים משפטיים גוברים וביקורות אתיות מהקהילה היצירתית. חידת זכויות היוצרים רחוקה מלהיפתר, ועדכון GPT-4o רק החריף את הדיון.
הצל המעמיק: אמנים מתמודדים עם עידן שכפול ה-AI
הפלא הטכני של יכולות יצירת התמונות של GPT-4o הוא, עבור אמנים רבים ואנשי מקצוע יצירתיים עובדים, מוצל על ידי תחושה גוברת של אי נוחות וחרדה כלכלית. הפחד האישי של מחבר המאמר המקורי – שעדכון זה ‘יעודד את הגרועים ביותר מבין לקוחותיהם’ ו’יפחית את ערכן של מיומנויות יצירתיות’ – מהדהד עמוקות בתוך הקהילה האמנותית. אין זו רק דאגה מופשטת; היא נוגעת בפרנסתם ובערכם הנתפס של אנשים שהקדישו שנים לליטוש אומנותם.
הנושא המרכזי סובב סביב הפוטנציאל של יצירת תמונות AI לשמש כתחליף, ולא כתוספת, ליצירתיות אנושית, במיוחד בהקשרים מסחריים. החשש הוא שלקוחות, במיוחד אלה המעדיפים תקציב על פני איכות או מקוריות, עשויים לפנות יותר ויותר ל-AI למשימות שהוקצו בעבר למאיירים, מעצבים ואמני קונספט. מדוע להזמין יצירה ייחודית כאשר ניתן ליצור תמונה מספיק טובה בסגנון הרצוי כמעט באופן מיידי ובעלות מינימלית?
פוטנציאל זה לשיבוש מתבטא במספר דרכים:
- לחץ כלפי מטה על תמחור: זמינותן של חלופות AI זולות או חינמיות עלולה להפעיל לחץ משמעותי כלפי מטה על התעריפים שאמנים מקצועיים יכולים לדרוש. לקוחות עשויים להשתמש בתמונות שנוצרו על ידי AI כמנוף במשא ומתן, בדרישה למחירים נמוכים יותר עבור עבודה שנוצרה על ידי אדם.
- דחיקת עבודות ברמת כניסה: משימות המוקצות לעיתים קרובות לאמנים זוטרים או לאלה הפורצים לתעשייה – כגון יצירת איורים פשוטים, אייקונים, אלמנטים רקע או ויזואליות ללוחות השראה – עשויות להיות אוטומטיות יותר ויותר. זה עלול להקשות על כישרונות חדשים לצבור ניסיון ולבנות תיק עבודות.
- עליית ‘זבל AI’ (AI Slop): ככל שיצירת תמונות AI הופכת לנפוצה, קיים חשש מהתפשטות של דימויים באיכות נמוכה, נגזרים או לא קוהרנטיים מבחינה אסתטית המציפים מרחבים דיגיטליים. ‘זבל AI’ זה, כפי שכינה אותו המחבר המקורי, עלול לא רק להוריד את הסטנדרטים החזותיים הכוללים אלא גם להקשות על עבודה אנושית יצירתית ואמיתית באיכות גבוהה לבלוט.
- שינוי דרישות המיומנות: בעוד שחלק מהאמנים עשויים למצוא דרכים לשלב AI בתהליכי העבודה שלהם ככלים רבי עוצמה לרעיונות, איטרציה או גימור, מערך המיומנויות הבסיסי הנדרש עשוי להשתנות. מיומנות בהנדסת הנחיות ובאוצרות AI עשויה להפוך לחשובה כמו מיומנויות רישום או ציור מסורתיות, מה שעלול לדחוק לשוליים אמנים שאינם מוכנים או מסוגלים להסתגל.
- שחיקת הערך הנתפס: אולי באופן הבוגדני ביותר, הקלות שבה AI יכול לחקות סגנונות מורכבים עלולה להוביל לפיחות ערך חברתי רחב יותר של המיומנות, הזמן והחזון האמנותי הכרוכים ביצירה אנושית. אם מכונה יכולה לשכפל נוף בסגנון Ghibli בשניות, האם עבודתם המפרכת של אמני Ghibli האמיתיים נראית איכשהו פחות מדהימה?
בעוד שתומכים טוענים ש-AI יכול להיות כוח דמוקרטיזציה ליצירתיות, המאפשר לאלה ללא כישורים אמנותיים מסורתיים להמחיש רעיונות, ההשפעה המיידית הנתפסת על ידי אנשי מקצוע רבים היא של איום. הדאגה אינה בהכרח ש-AI יחליף לחלוטין יצירה אמנותית יוקרתית, אלא שהוא ישחוק משמעותית את היסודות הכלכליים של התעשיות היצירתיות, במיוחד עבור הרוב המכריע של האמנים העובדים הנשענים על עמלות מסחריות ולא על מכירות בגלריות. עדכון GPT-4o, על ידי הפיכת חיקוי סגנוני מתוחכם לנגיש יותר מאי פעם, שפך דלק על חרדות אלו, ודחף את הדיון על תפקיד ה-AI באמנויות לשטח דחוף.
רוח רפאים במכונה: פרדוקס Miyazaki ויושרה אמנותית
הפופולריות הוויראלית של תמונות בסגנון Studio Ghibli שנוצרו על ידי GPT-4o נושאת אירוניה מסוימת ונוקבת כאשר בוחנים אותה לצד דעותיו המתועדות היטב של Hayao Miyazaki עצמו. במאי האנימציה האגדי, שחזונו האמנותי הוא שם נרדף לאסתטיקת Ghibli, הביע ספקנות עמוקה ואף בוז לבינה מלאכותית, במיוחד בהקשר של יצירה אמנותית. הצבה זו יוצרת את מה שניתן לכנות ‘פרדוקס Miyazaki’ – מצב שבו טכנולוגיה שהוא לכאורה מתעב זוכה לשבחים על יכולתה לשכפל את עצם מהות מפעל חייו.
תקרית מצוטטת רבות משנת 2016 ממחישה בחדות את עמדתו של Miyazaki. במהלך מצגת, מפתחים הציגו AI בסיסי המנפיש מודל תלת-ממדי גרוטסקי דמוי זומבי, והציעו שטכנולוגיה כזו תוכל יום אחד ליצור ‘מכונה שיכולה לצייר תמונות כמו בני אדם’. תגובתו של Miyazaki הייתה ויסצרלית וחד-משמעית. דווח כי הוא כינה את ההדגמה ‘עלבון לחיים עצמם’, והוסיף, ‘לעולם לא ארצה לשלב טכנולוגיה זו בעבודתי כלל’. הוא ביסס עוד את ביקורתו על ניסיון אישי, והזכיר חבר עם מוגבלות, ורמז שתנועתו המגושמת והלא טבעית של ה-AI הראתה חוסר כבוד בסיסי למורכבויות ולקשיים של הקיום הביולוגי, שלא לדבר על הניואנסים של הביטוי האנושי.
קדימה להווה, ומודל AI מסוגל כעת לייצר ויזואליות המשקפת באופן משכנע את החום, הפרטים והתהודה הרגשית האופייניים לסטודיו Nibariki של Miyazaki, שהפיק סרטי Ghibli רבים. זה קורה למרות המדיניות המוצהרת של OpenAI נגד חיקוי עבודתם של אמנים חיים – Miyazaki חי וקיים וממשיך להיות דמות משפיעה. המצב מעלה שאלות אתיות עמוקות החורגות מעבר לדאגות זכויות יוצרים משפטיות גרידא:
- כבוד לכוונת היוצר: האם זה תקין מבחינה אתית להשתמש ב-AI כדי לשכפל את סגנונו של אמן שהביע במפורש התנגדות לשימוש בטכנולוגיה כזו למטרות יצירתיות? האם כוונת האמן או הפילוסופיה שלו לגבי סגנונו שלו חשובות ברגע שהוא נכנס לתחום ההשפעה הציבורי?
- אותנטיות מול חיקוי: מה המשמעות לאמנות כאשר מכונה יכולה לדמות באופן משכנע סגנון שפותח במשך עשרות שנים באמצעות ניסיון אנושי, רגש ואומנות מפרכת? האם לתמונה שנוצרה על ידי AI יש ערך אמנותי כלשהו, או שמא היא רק צורה מתוחכמת של זיוף, נטולת ה’חיים’ ש-Miyazaki חש שהדגמת ה-AI הקודמת העליבה?
- טבעו של הסגנון: תופעת Ghibli מדגישה את הקושי בהגדרה והגנה על סגנון אמנותי. זה יותר מסתם טכניקה; זו השקפת עולם, צבר של בחירות, דרך ייחודית לראות ולפרש את המציאות. האם אלגוריתם יכול באמת ללכוד זאת, או שהוא רק משכפל סמנים חזותיים שטחיים?
- השפעה תרבותית: האם התפשטות תמונות בסגנון Ghibli שנוצרו על ידי AI מדללת את ההשפעה והייחודיות של היצירות המקוריות? או שמא היא, אולי, משמשת כצורה של מחווה, ומציגה קהלים חדשים לסגנון, אם כי דרך עדשה סינתטית?
פרדוקס Miyazaki מקפל בתוכו את המתח בין יכולת טכנולוגית ליושרה אמנותית. יכולתו של GPT-4o לחקות את סגנון Ghibli היא עדות ליכולת זיהוי הדפוסים שלו. עם זאת, במבט דרך עדשת הפילוסופיה של Miyazaki עצמו, היא מייצגת ריקון פוטנציאלי של האלמנט האנושי – המאבק, חוסר השלמות, החוויה החיה – המעניק לאמנות את משמעותה העמוקה ביותר. היא מאלצת התמודדות עם שאלות לא נוחות לגבי מה אנו מעריכים באמנות: התוצר הסופי, תהליך היצירה, כוונת האמן, או שילוב כלשהו שלהם? ככל שה-AI ממשיך להתקדם, פרדוקס זה צפוי לשכפל את עצמו על פני תחומים אמנותיים שונים, ולאתגר את הבנתנו הבסיסית את היצירתיות עצמה.
טריטוריה לא ממופה: שאלות מתמשכות והדרך קדימה
השקת יכולות יצירת התמונות המשופרות של GPT-4o מסמנת לא נקודת סיום, אלא האצה אל טריטוריה לא ממופה ברובה. בעוד שההשפעות המיידיות – טרנדים ויראליים, דיוני זכויות יוצרים, חרדות אמנים – הופכות ברורות יותר, ההשלכות ארוכות הטווח נותרות אפופות אי ודאות. התקדמות טכנולוגית זו מעוררת מפל של שאלות מתמשכות שהחברה, טכנולוגים, אמנים וקובעי מדיניות חייבים להתמודד איתן בשנים הקרובות.
כיצד תתפתח הגדרת המקוריות והמחברות (originality and authorship) בעידן שבו שיתוף פעולה בין אדם ל-AI הופך למקובל? אם אמן משתמש ב-AI באופן נרחב לרעיונות, עידון או אפילו עיבוד סופי, מי היוצר? האם איכות ההנחיה מהווה קלט יצירתי הראוי למחברות? מסגרות משפטיות נוכחיות אינן מצוידות להתמודד עם ניואנסים אלה, מה שמצביע על צורך בהתאמה או בפרדיגמות חדשות לחלוטין.
אילו מנגנונים ניתן לפתח כדי להבטיח פיצוי הוגן (fair compensation) לאמנים שסגנונותיהם או יצירותיהם תורמים, במישרין או בעקיפין, לנתוני האימון המניעים מודלים גנרטיביים אלה? השותפויות של OpenAI עם ספריות צילומי סטוק מייצגות נתיב פוטנציאלי אחד, אך הן אינן מצליחות לטפל במרחבים העצומים של נתונים שנגרפו מהרשת הפתוחה, לעיתים קרובות ללא הסכמה מפורשת. האם יצוצו מודלי רישוי חדשים? האם בלוקצ’יין או טכנולוגיות אחרות יוכלו לעזור לעקוב אחר מקור ולחלק תמלוגים? או שהסטטוס קוו – שבו חברות AI נהנות במידה רבה מנתונים שנוצרו על ידי אחרים – יימשך, ויחריף עוד יותר את המתחים?
כיצד יסתגלו תעשיות הנשענות על יצירה חזותית? מעבר לחששות המיידיים של דחיקת משרות למאיירים ומעצבים, שק